שלמה ארצי הוא דמות שאף פעם לא התחברתי אליה. הוא הקונצנזוס, סמל לאומי, משהו שכולם אוהבים. מאז שאני ילד אני נמנע מלהקשיב לרדיו, בקושי קורא חדשות, והעבודה שלי מאפשרת לי להסתגר בבועה שלי רוב הזמן.
אז אפילו אני לא יודע להסביר איך זה שהתעוררתי באמצע הלילה והדבר היחיד שרץ לי בראש היה "ואז אני נכנס לחדר ושואל האם כולם פה כלומר בסדר כולם עוד חיים" שוב ושוב ושוב. ניסיתי לגרום לזה להפסיק, אבל אין כפתור כיבוי למוח הזה. הדבר היחיד שאפשר לעשות ברגעים כאלו הוא להתמסר לכאוס. בעיניים חצי פקוחות שמתי אוזניות והקשבתי לשיר. אחרי הפזמון הראשון כבר ידעתי שעליתי על משהו. כאילו מישהו הניח יהלום באמצע רוטשילד ובמשך שנים כולם דרכו עליו וכלבים חרבנו עליו וכבר בקושי אפשר לראות אותו אבל איכשהו, אני מצאתי אותו. אבל איך זה יכול להיות?
כשאמן מצליח לגעת בעם שלם, הוא בדרך כלל מצליח בגלל שהוא מוכר סיפור שעם שלם רוצה לשמוע על עצמו. זה בדרך כלל מגה סימן אזהרה, כי אם אתה מנסה לדבר לכולם, אתה לא יכול להגיד שום דבר שעלול להרגיז מישהו. כשאתה לא יכול להרגיז אף אחד, אתה גם לא יכול להגיד שום דבר אמיתי, כי האמת היא מרגיזה. זה בדיוק מה שהופך את המקרה של שלמה ארצי לכל כך מעניין.
מסתבר ששלמה פועל כמו קוסם. הוא עושה הכל כדי להסיח את דעתנו עם טריקים צבעוניים ותנועות גדולות אבל זה הכל כדי להסתיר את המנגנון האמיתי שגורם לקסם הגדול לעבוד. רק שבמקום פירוטכניקה, שלמה משתמש בקונצנזוס בתור הסחת דעת. הוא נותן לעם בדיוק את מה שהעם רוצה - שירי אהבה על מלחמה בלתי נגמרת מהסוג שאפשר לצעוק באצטדיון - ובדיוק ככה הוא מצליח להגניב מעבר למגננות שלנו שירה אמיתית. שירה שכבשה את הרדיו ומתנגנת עד היום, עשרים שנים מאוחר יותר, בראש של כולנו.
אני התעלמתי ממנו הרבה יותר מידי שנים בגלל ההצלחה שלו וזה גרם לי לפספס בדיוק הדבר שאותו חיפשתי - שירים שמצליחים להיות גם טובים, גם מצליחים וגם בעברית. זה דבר כל כך נדיר שכשהבנתי את זה, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לחשוף את התרמית. רציתי לקחת את המילים של שלמה ולחשוף אותן בתור מה שהן - יפות לאללה. מקווה שהצלחתי לפחות קצת.
תודה לשלמה שהוא הצליח להרים קריירה שהיא תרמית ברמה של "The Prestige" ותודה לכם שקראתם. אם הגעתם עד לכאן אז אני רוצה להיות חבר שלכם. אם יש לכם כל שאלה בנוגע לפוסט הזה או לשיר או לכל דבר אחר, תכתבו לי ואני מבטיח לענות.