התמכרות לידע

או למה אני חייב להפסיק להקשיב לפודקאסטים

יש לי שבע זוגות אוזניות. לא יודע אם זה יוצא דופן או לא, אבל זה מוזר להודות בזה. העניין הוא שבדרך כלל אני לא אדם חומרי במיוחד. למשל, כבר שנים שיש לי זוג נעליים אחד. פעם בשנה אני הולך לאותה החנות וקונה את אותו הזוג בדיוק. כשאני יוצא מהחנות אני מניח את הנעליים הישנות בפח, נועל את הנעליים החדשות, ומאותו רגע אלו הנעליים איתן אני הולך לכל מקום. כל עוד הן ממלאות את הפונקציה שלהן, אני לא חושב עליהן.

ואז יום אחד גיליתי שאני מחזיק שבע אוזניות. אני לא יכול לצאת מהבית בלי זוג. כשאני אוכל? חייב אוזניות. כשאני נכנס למיטה? חייב אוזניות. כשאני יורד לקניות? חייב ברור. מה יקרה אם אני אנעל מחוץ לבית או אם יהיה תור ממש ארוך בקופה? אני לא יודע כי זה אף פעם לא קרה, אבל הפחד אמיתי.

אני מפחד לצאת מהבית בלי אוזניות כי אני מכור לפודקאסטים. זה יכול להיות שיחה בין שני אנשים חכמים וזה יכול להיות גרסת האודיו של לאכול לאהוב להתפלל, אבל אני חייב לשמוע משהו. אני אומר פודקאסט אבל אתם יכולים להחליף את המילה ביוטיוב, ספרי אודיו או כל דרך אחרת בה אתם אוהבים לצרוך דיבור מוקלט.

עכשיו, אני יודע שמכל הדברים להתמכר אליהם, תוכניות רדיו מוקלטות הן דיי בטופ. איפשהו בין התמכרות לריצה והתמכרות לפריכיות. הם לא הורסים לי את הכבד, הם לא מפרקים את הזוגיות שלי והם גורמים לי ללמוד בזמן שאני שוטף כלים שזה בעצם החלום של כל אמא, אבל הם כן לוקחים ממני משהו — את הנוכחות שלי בחיים של עצמי.

1.

ההתמכרות שלי לפודקאסטים היא התמכרות לידע. זה נשמע מעולה. כלומר, מצד אחד ידע הוא כוח, אבל לידע יש גם חסרונות. זה כי רוב הידע שיש לנו הוא לא אמיתי. במקרה הטוב הוא יוריסטיקה וברוב המקרים הוא רק דעה במסווה. לדוגמה, ידע אמיתי הוא משפט כמו "סבתא שלי מתה". אני יודע שסבתא שלי היא סבתא שלי כי היא אמא של אמא שלי ואני יודע שהיא מתה כי אני לא רואה אותה יותר בארוחות חג.

לעומת זאת, לפני הרבה שנים מילצרתי במסעדת דגים וכשהתחלתי לעבוד שם המנהל אמר לי "יין לבן חייבים לשתות קר." הוא אמר את זה כאילו זה חוק טבע, אבל זאת דעה. אנחנו יכולים לשתות יין לבן בטמפרטורת החדר ועדיין להנות מאד. בדיוק באותו אופן, רוב מה שאנשים אומרים בפודקאסטים, לא משנה כמה הם חכמים או מנוסים, הן רק דעות. לפעמים הן יכולות להיות דעות שימושיות, אבל הן עדיין רק דעות.

הבעיה היא שיש לנו גישה אינסופית לידע. כולנו מכירים את זה. אנחנו רוצים להתחיל לעשות משהו חדש ובמקום לעשות אותו, אנחנו רואים סרטונים על איך עושים אותו. במקום להתחיל לצלם, אנחנו מחפשים איזה מצלמה כדאי לקנות. חצי שנה מאוחר יותר אנחנו יודעים הכל על מצלמות אבל עדיין לא צילמנו תמונה אחת. אנחנו יכולים להמשיך ככה לנצח כי אין תשובה אמיתית לשאלה "איזה מצלמה כדאי לי לקנות" וזה גם לא מאד משנה. הדבר היחיד שמשנה זה שנצלם — אבל זה מפחיד להתחיל.

2.

הדבר הכי מחשיש בהתמכרות הזאת הוא חוסר היכולת שלי להיות בשקט. למה אני חייב להקשיב למשהו כשאני שוטף כלים? למה אני לא יכול פשוט לשטוף בשקט כמו אבותינו הקדמונים? אם אני כנה, זה כי כמו כל המכורים, אני משתמש בהתמכרות שלי כדי לברוח ממשהו. ומה הדבר ממנו אני בורח? לא יודע חח לא רוצה להתמודד עם זה כרגע! תודה שקראתם!!! הסוף.

ועכשיו ברצינות, תודה לכל מי שלוקחת את הזמן וקוראת את הפוסטים האלו. מרגש אותי לדעת שהדברים שאני כותב נוגעים באחרים ומשנים משהו לטובה בעולם הז—

אוקי אוקי הדבר ממנו אני בורח הוא עצמי. השקט מכריח אותי להיות עם עצמי והאמת היא שאני לא מאד רוצה לפגוש את הבנאדם הזה. זה נקרא דיסוסיאציה וגם אתם עושים את זה אז תמצאו משהו אחר לשפוט אותי עליו. כשאתם פותחים את הפלאפון בלי סיבה, כשאתם רואים שלושה פרקים ברצף, אפילו כשאתם מתקשרים לחבר כי משעמם לכם — אתם עוסקים בדיסו (אהבתם?). דיסו זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מנסים לא להרגיש את הרגשות שאנחנו מרגישים.

שלא תבינו לא נכון, אני שמח שיש לי את הדיסו. זאת דרך מעולה לקחת הפסקה מרצף המחשבות הרנדומלי שרץ לי בראש 24/7, אבל זה כמו להתשתמש בסלוטייפ כדי לתקן דליפת נפט. לא משנה בכמה אני אשתמש, זה לא יעזור באמת. ההתמכרות שלי לפודקאסטים היא דיסו בתחפושת של ידע. כשאני מרגיש את הדחף להקשיב למשהו, זה לא כי אני חייב ללמוד עוד על האימפריה הביזנטית, זה כי אני מפחד מהעבודה הקשה של להיות נוכח בחיים של עצמי.

ולמה זה כל כך קשה להיות נוכח בחיים של עצמך? למה אני חייב לבדר את עצמי בלי סוף? למה גם אחרי שהשגתי את כל מה שאני צריך כדי להתקיים, אוכל, מחסה, חברים, אהבה — אני עדיין לא יכול לשבת בשקט?

3.

לאורך השנים, קיבלתי המון מהדברים להם האזנתי. אני חכם ואמיץ יותר בזכותם וכנראה שאפילו את המילים שאני כותב ברגע זה לא הייתי כותב בלעדיהם. אני בבירור מי שאני בזכות הידע שנחשפתי אליו, אבל למדתי מספיק כדי לדעת שהגיע הזמן לקחת הפסקה.

יש לי עוד הרבה מחשבות בנושא, אבל הפוסט הזה מתחיל לצאת מפרופורציות אז נעשה כזה דבר:
בשבוע הקרוב אני לא אקשיב לפודקאסטים ולא לספרים. אני גם לא אראה סרטונים ביוטיוב על דקדוק בגרמנית ולא אעשה מדיטציות מודרכות. אם אשרוד — אולי נמשיך לדבר על ההתמכרות שלנו לידע בשבוע הבא. אם לא אז אני אעמיד פנים שלא הבטחתי כלום, אמחק את הפוסט הזה ואתחיל לכתוב על הפודקאסטים האהובים עלי.

עד אז, בה-ביי!

---

דרך אגב, אני מתנצל בפני כל מי שציפה לפוסט בשבת. אני משתדל לסיים לכתוב את הפוסטים האלו תוך שבוע, אבל לפעמים זה לוקח הרבה יותר זמן משאני מצפה.