כשהייתי נער חשבתי שאני לא רק חכם יותר מכולם אלא גם יעיל יותר. הייתי הולך לכל מקום עם אוזניות ומקשיב להרצאות של אלן ווטס ביוטיוב. אבל עברו לפחות עשר שנים מאז שמישהו חשב שאני נער, והיום אני כבר לא כזה מיוחד. היום כולם יודעים לעשות שני דברים במקביל. כולם אוכלים וגוללים באינסטגרם, יושבים באוטובוס ומקשיבים לפודקאסט או משתינים בזמן שהם צופים ביוטיוב. אנחנו כל כך רגילים להיות מחוברים לענן הגדול שבשמיים, שהנסיון לעשות כל דבר בלי להיות מחובר אליו, קיבל מונח משל עצמו (Rawdogging).
לפני כמה שבועות שמתי לב שכולם ברחוב עם אוזניות והתחלתי לפקפק בהרגלי ההאזנה שלי. יש אנשים שרוצים להיות כמו כולם ויש כאלו שחייבים לעשות ההפך ממה שכולם עושים. אני כנראה משתייך לסוג השני, אז בפוסט האחרון שלי כתבתי על ההתמכרות שלי לידע. מאז הפסקתי להקשיב לפודקאסטים, ספרים וסרטוני יוטיוב. אלו המסקנות משלושה שבועות של שעמום מוחלט צום ידע:
התשובות שבחוץ לא יפתרו את הבעיות שלי
רוב התשובות לרוב השאלות נמצאות במרחק שתי לחיצות. העובדה הזאת אימנה אותי לחפש את כל התשובות בחוץ. אבל אפילו הבינה המלאכותית לא שינתה את העובדה שאף אחד לא נמצא במקום שלי - ולכן יש בעיות שאף אחד לא יוכל לפתור בשבילי. לא משנה כמה צ’אט ג’יפיטי חכם וכמה גישה יש לו לאינטרנט, עדיין אין לו גישה לקונטקסט של החיים שלי. גם אם אני מאד רוצה שהוא יגיד לי על מה הסרט שאני מצלם, הוא לא יכול לדעת את זה כי הוא לא מכיר את המשתתפים, הוא לא היה בלוקיישן, הוא לא יודע מה הדינמיקה של צוות הצילום ואין לו את הטעם שלי או את הזכרונות שלי. אני לכאורה יכול לנסות להסביר לו את כל אלו במילים ותמונות, אבל הן לא המציאות. הן אפילו לא החוויה האישית שלי. הן רק סיפור על החוויה שלי.
הדבר הכי קרוב שמצאתי לתשובות חיצוניות לשאלות מורכבות כאלו, הייתה שיחות ארוכות בין אנשים שמתמודדים עם שאלות דומות. למשל בין במאי מוכשר למראיין סבלני. הבעיה היא שכשהתשובות מגיעות מבחוץ, אנחנו שוכחים איך להקשיב לקול שלנו.
בשבוע שעבר ישבתי עם יותם (היי) והוא סיפר לי שלא מזמן הייתה לו ההזדמנות לשבת לשיחה עם אדריכל ספרדי שהוא מעריץ. עכשיו יותם הוא אדם חכם וחרוץ, אז הוא ישב וקרא כל מה שהוא יכל לקראת הפגישה. כשהם נפגשו, אחרי כמה דקות של שיחה לא זורמת במיוחד, האדריכל עצר אותו ואמר "אני מבין שאתה יודע עלי הרבה, אבל תן לי לספר לך משהו. אני גדלתי בכפר נידח ורק בגיל שש, אמא שלי לקחה אותי למדריד בפעם הראשונה. כשהיינו שם ראיתי פאנקיסט. לא ידעתי שככה קוראים לזה או מה המשמעות של זה, אבל התמונה שלו נחרטה לי בראש. עדיין לא היה אינטרנט באותו זמן, אז כל מה שנשארתי איתו מהטיול הזה היה הזכרון של הפאנקיסט. אז התחלתי לנסות לצייר אותו. הציורים שלי היו שונים מאיך שהוא היה באמת, אבל הם היו הדרך בה אני זכרתי אותו. ככה פיתחתי את הסגנון שלי. אם תמשיך ללמוד על הסגנון שלי, אתה אף פעם לא תפתח סגנון משל עצמך."
בדיוק באותה דרך, ההסתמכות שלי על עצות של אחרים מנעה ממני למצוא את פתרונות משל עצמי.יש הבדל בין ידע פאסיבי לידע אקטיבי
בשנים האחרונות המרתי את כל זמן הקריאה שלי בזמן האזנה, אבל כשהתחלתי את הצום מיד חזרתי לקרוא. למרות שבמחשבה ראשונה, לקרוא את "לאהוב, לאכול, להתפלל" ולהקשיב לליז גילברט מקריאה את הספר נשמע דומה, יש ביניהם הבדל מהותי. כדי לקרוא אנחנו חייבים לעצור הכל ולעשות רק את זה. לעומת זאת, כשליז מקריאה לנו את הספר בזמן שאנחנו שוטפים כלים, זה קל להרגיש שאנחנו מקשיבים לה למרות שאנחנו בכלל אבודים במחשבות על מלחמת העולם הראשונה.
יש משהו מפתה בידע פאסיבי. הוא מבטיח לנו שנלמד ונהנה ונגיע לתובנות עמוקות בלי שנצטרך לעבוד בשביל זה. אבל זה כמו שלהליכון במכון כושר תהיה מחוברת זרועה שתזיז לך את הרגליים בכל פעם שאתה מפסיק להזיז אותן - בשלב מסויים אתה לא תהיה בטוח אם אתה מזיז את הרגליים או שהמכונה מזיזה אותן. בדיוק באותו אופן, המוח שלנו עלול להפסיק לעבוד כשהידע מולנו נגיש מידי. העובדה שלקרוא זה קשה יותר מלהקשיב היא פיצ’ר ולא באג.יש ערך לשינון
עד השבועות האחרונים, חשבתי שהסיבה היחידה לשנן משהו היא כי יש לך מבחן בבית ספר וזאת לא סיבה טובה. אם אפשר לשנן את זה, אפשר גם לחפש את זה באינטרנט, אז עדיף להשקיע את הזמן הזה בפתרון בעיות חדשות (ההפך ממה שבית ספר מנסה ללמד אותך לעשות). אבל כשהתחלתי את הצום, התחלתי לקרוא את הטאו דה ג’ינג ועלה בי דחף לשנן חלקים ממנו וזה הפך למין ניסוי בידע אקטיבי.
זה לקח כמה ימים לשנן את פרק 64 1, אבל ברגע שהמילים נקלטו לי במוח, המילים פשוט עלו בי ברגעים שהייתי צריך אותן, ואם הן לא עלו אז ידעתי לשלוף אותן. מאז, זה כמעט כאילו מישהו חכם מאד הולך לידי כל הזמן וכשאני שוכח מה חשוב, הוא דואג להזכיר לי.
מוזיקה זה כיף
"אהההה אוקי אייל, ברוך הבא לקיום האנושי".
כן קורא דמיוני וציני שלי, אני יודע שאנשים לא צריכים שאסביר להם שמוזיקה זה כיף, אבל איכשהו לאורך השנים אני עצמי הפכתי למאזין פסיבי. גם אם הקשבתי לאלבום, הקשבתי לו בזמן שעשיתי דברים אחרים שדורשים ריכוז בינוני. את הדברים שדורשים ריכוז נמוך, כמו נהיגה, ריצה או שטיפת כלים, שמרתי לפודקאסטים וספרים.
אבל בשבועות האחרונים, היו לי כמה נסיעות ארוכות ובמקום להקשיב לחמישה פודקאסטים של שעתיים, הקשבתי לפחות חמש פעמים לאלבום של Fred Again ו-Brian Eno (בכיתי לפחות שלוש מתוכן), הקשבתי לכל הדיסקוגרפיה של לאונרד כהן (בכיתי יותר מידי פעמים כדי לספור), לאלבום הכחול של Weezer (הוא נשמע פרש גם שלושים שנה מאוחר יותר) ולהרבה מאד The National (זה משהו שקורה לגברים כשהם מתקרבים לגיל שלושים). עבר הרבה זמן מאז שהקשבתי לכל כך הרבה מוזיקה בצורה אקטיבית וזה נתן לי לא מעט רגעים קסומים שהיו עלולים להתבזבז בהאזנה פאסיבית.
החיים היו משעממים יותר (וזה היה נחמד)
הדבר שהכי חששתי ממנו הוא שברגע שלא יהיה לי איך למלא את השקט, הקולות השליליים שבראש שלי יתפסו את כל המקום שנותר והחיים שלי יהפכו להיות רצף של הלקאות עצמיות וחרדה. אבל זה לא מה שקרה. החיים פשוט נהיו טיפה משעממים יותר. כן, יכולתי להקשיב למוזיקה או לקרוא, אבל שמתי לב שאלו לא דברים שאני יכול לעשות באותה אינטנסיביות כמו להקשיב לפודקאסטים. פתאום מצאתי את עצמי שוטף כלים בשקט או נוסע על האופניים בשקט או אפילו סתם יושב בשקט. אני אומנם עושה את זה לפעמים כשאני יושב למדיטציה, אבל זה היה שונה. לא הייתה לי אג’נדה ברגעים האלו. לא התכוונתי לתרגל את הריכוז שלי או להזכר בטבע האמיתי של הדברים, פשוט סיימתי את מה שעשיתי ועדיין לא הייתי צריך לעשות את הדבר הבא, אז ישבתי בשקט.
זה יצר רווח בחיים שלי. כמה רגעים בהם אני לא עושה שום דבר. חוץ מהעובדה שהרווח הזה הוא מקום נחמד להיות בו, גיליתי שהוא גם מקום יצירתי. התשובות האלו שחיפשתי בסעיף 1? הן הגיעו ברווח הזה. כמובן שלא כל השאלות נענו וגם אלו שנענו לא נענו בצורה אופטימלית, אבל תשובות עלו - והן היו התשובות שלי.
סיכום
כשכתבתי את הפוסט הראשון על ההתמכרות שלי לידע, הבנתי שאני חייב לשנות את הרגלי ההאזנה שלי, אז החלטתי רנדומלית שלא אאזין לפודקאסטים וספרים עד שאכתוב את הפוסט של השבוע הבא. השבוע הבא היה עמוס ולא הגעתי לכתוב. זה קרה גם בשבוע שאחריו. ככה יצא שעברו שלושה שבועות מאז שהתחלתי את הצום הזה. לפעמים זה היה קשה אבל רוב הזמן זה היה נחמד. למדתי על עצמי ונזכרתי בכמה דברים חשובים. האמת היא שעכשיו אני קצת מפחד לחזור להקשיב לפודקאסטים.
אני מכיר את עצמי ויודע שיש לי נטיות התמכרותיות. כשהייתי בן שבע אבא שלי חזר מטיול בארה”ב ונתן לי במתנה שטר של עשר דולר. יום אחר כך הלכתי לממדיון עם הקייטנה ומצאתי שם מבוגר עם מוסר רופף שימיר לי את השטר לשקלים כדי שאוכל לשחק ברולטה שבכניסה לפארק (היא אומנם הייתה רולטה בנושא חיות אבל היא עדיין הוציאה שקלים אמיתיים2). הפסדתי את הכסף תוך כמה דקות ומאז לא נגעתי במכונות מזל. ההמנעות שלי מהימורים היא לא מתוך כאב. להפך, אני נמנע מהם כי אני מודע לכוח שיש להם עלי.
מה יקרה עכשיו, כשאחזיר את הפודקאסטים לחיים שלי? מצד אחד זו אחת ההנאות הגדולות שיש לי ביום יום. מצד שני אני מרגיש שבשבועות האחרונים זכיתי חזרה בחתיכה קטנה מעצמי. אז ניסיתי לנסח לעצמי כמה חוקים שיעזרו לי לשמור על מה שלמדתי בשבועות האחרונים. אני מניח שעוד אעדכן אותם, אבל בינתיים הם הולכים ככה:
מותר להקשיב לפודקאסטים עד שעה ביום.
מותר להקשיב לפודקאסטים רק אם יש לי מעל עשר דקות להאזנה. אין פודקאסטים יותר כשאני שוטף כלים או הולך לסופר או עובר ממטלה אחת לשנייה. חשוב לשמור על הרווחים האלו ריקים.
המיטה היא אזור ללא פודקאסטים.
כל סשן האזנה חייב לכלול תיעוד בצורת סיכום, נקודות למחשבה או ציטוטים. אם תכתוב, אתה תאזין עם כוונה.
זהו. אם אתם מנסים את הניסוי הזה בעצמכם אני אשמח לשמוע על החוויה שלכם.
בפעם הבאה אני מבטיח שנדבר על משהו שלא קשור לפודקאסטים.
התרגום הכי טוב שמצאתי הוא של Stephen Mitchell בהוצאת Perennial Classics.
עוד מישהו זוכר שהיו בממדיון מכונות הימורים לילדים שעבדו על שקלים אמיתיים?
אהבתי מאוד תודה שאתה כלכך נדיב עם המפגש שלך עם העולם ❤️